חידושי רמב"ן על בבא בתרא ק׳

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מקור בבא בתרא ק׳
1 רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל מִן הַצַּד – דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן הִיא; קְרוֹבָה לָזֶה, וּרְחוֹקָה לָזֶה.
2 וְלֵימָא לְהוּ: שִׁקְלוּ דִּידְכוּ וְהַבוּ לִי דִּידִי! הָא מַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: רַבִּים שֶׁבֵּרְרוּ דֶּרֶךְ לְעַצְמָם, מַה שֶּׁבֵּרְרוּ בֵּרְרוּ.
3 לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – רַבִּים גַּזְלָנִים נִינְהוּ?! אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁאָבְדָה לָהֶן דֶּרֶךְ בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה.
4 אִי הָכִי, אַמַּאי אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? מַאן דְּמַתְנֵי הָא לָא מַתְנֵי הָא.
5 וְטַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים – אָסוּר לְקַלְקְלוֹ.
6 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – רַבִּים בְּמַאי קָנוּ לֵיהּ? בְּהִילּוּכָא. דְּתַנְיָא: הִלֵּךְ בָּהּ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ – קָנָה מְקוֹם הִילּוּכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הִילּוּךְ מוֹעִיל כְּלוּם, עַד שֶׁיַּחְזִיק.
7 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״. וְרַבָּנַן – הָתָם מִשּׁוּם חַבִּיבוּתָא דְאַבְרָהָם הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ הָכִי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִכְבּוֹשׁ לִפְנֵי בָנָיו.
8 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּשְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לְהִילּוּךְ – נִקְנֶה בְּהִילּוּךְ.
9 כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בַּר אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּדָרֵי טוּנָא דִשְׁבִישָׁתָא וְהָדַר. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דִּמְסַיְּימִין מְחִיצָתָא, אֲבָל לָא מְסַיְּימִין מְחִיצָתָא – כִּי הֵיכִי דְּשָׁקֵיל כַּרְעָא וּמַנַּח כַּרְעָא.
10 דֶּרֶךְ הַיָּחִיד אַרְבַּע אַמּוֹת. תָּנָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַּעֲבוֹר חֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. וְתַנְיָא אִידַּךְ, דַּיָּינֵי גוֹלָה אוֹמְרִים: שְׁנֵי גַמָּדִים וּמֶחֱצָה. וְאָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּדַיָּינֵי גוֹלָה. וְהָאָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא.
11 דֶּרֶךְ הָרַבִּים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: דֶּרֶךְ הַיָּחִיד – אַרְבַּע אַמּוֹת. דֶּרֶךְ מֵעִיר לְעִיר – שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת.
12 דֶּרֶךְ הָרַבִּים – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת. דֶּרֶךְ עָרֵי מִקְלָט – שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמּוֹת. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ״ – ״דֶּרֶךְ–הַדֶּרֶךְ״.
13 דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לָהּ שִׁיעוּר. שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ גָּדֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ.
14 דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר אֵין לָהּ שִׁיעוּר. מִשּׁוּם יְקָרָא דְשָׁכְבָא.
15 הַמַּעֲמָד – דַּיָּינֵי צִיפּוֹרִי אָמְרוּ: בֵּת אַרְבַּע קַבִּין כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר קִבְרוֹ, דֶּרֶךְ קִבְרוֹ, מְקוֹם מַעֲמָדוֹ וּבֵית הֶסְפֵּדוֹ – בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּרְחוֹ, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
16 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לְמֵת, כְּנֶגֶד ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״.
17 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הֵיכִי עָבְדִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בִּיהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לְמֵת, כְּגוֹן: ״עִמְדוּ יְקָרִים עֲמוֹדוּ״; ״שְׁבוּ יְקָרִים שֵׁבוּ״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.
18 אֲחָתֵיהּ דְּרָמֵי בַּר פָּפָּא הֲוָה נְסִיבָא לֵיהּ לְרַב אַוְיָא. שְׁכִיבָא, עֲבַד לַהּ מַעֲמָד וּמוֹשָׁב. אָמַר רַב יוֹסֵף: טְעָה בְּתַרְתֵּי; טְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בִּקְרוֹבִים, וְהוּא עֲבַד אֲפִילּוּ בִּרְחוֹקִים; וּטְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְהוּא עֲבַד בְּיוֹם שֵׁנִי.
19 אַבָּיֵי אָמַר: בְּהָא נָמֵי טְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהוּא עָשָׂה בָּעִיר. רָבָא אָמַר: בְּהָא נָמֵי טְעָה – שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, וְהָתָם לָא נְהוּג.
20 מֵיתִיבִי, אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִי אָמְרַתְּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּבְיוֹם רִאשׁוֹן, בֵּית הַקְּבָרוֹת בְּשַׁבָּת מַאי בָּעֵי? בְּעִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, דְּאַמְטְיוּהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
21 מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר – עוֹשֶׂה תּוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ. וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁמוֹנָה כּוּכִין – שָׁלֹשׁ מִכָּאן וְשָׁלֹשׁ מִכָּאן, וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן. וְכוּכִין – אׇרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרוּמָן שֶׁבַע,
פירוש חידושי רמב"ן על בבא בתרא ק׳
1 ולימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. כלומר אי הכי אמאי מה שנתן נתן.
2 הא מני רבי יהודה היא דאמר רבים שיבררו להם דרך לעצמן מה שביררו ביררו. וכ"ש במתניתין שנתן להם מעצמו ושלו לא הגיעו כבר פירשו בגמרא שאין חליפיו חליפין ובעינן לרבי אלעזר רבים גזלני נינהו פירושטעמא דרבי אליעזר מיבעיא ליה ולאו אמתני' קאי. וטעמא מאי, פי' למ"ד אין הלכה כרבי אליעזר דכיון שאין הלכה כמותו לא מוקמינן מתני' בהכי ואע"ג דבמתניתין נתן להם מדעתו טעמא מאי כלומר אמאי לא אמרינן להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ופריק משום דרב יהודה דכיון דהחזיקו בו כדי' שהוא עצמו נתן להם אע"פ שבתורת חליפין נתן להם אסור לקלקלו שהרי ברשות נתתי. ורבי אליעזר רבים במאי קנו לה. למ"ד אפילו בשלא אבדה להם דרך באותה שדה קאמר רבי אליעזר מה שביררו ביררו במאי קנו לה ומפרקינן בהלוכה. זהו פירוש הסוגיא שפי' ה"ר שמואל ז"ל. ואינו נכון, דמעיקרא כי קס"ד דרבי אלעזר בשאבדה להם דרך קאמר הוה ניחא לן טעמא דמתניתין דכשאבדה להן דרך דמי ולא עוד אלא שהלכה כדברי רבי אליעזר למאן דמוקי לה לרבי אליעזר בשלא אבדה להן דרך ואין הלכה כמותו אמאי קשיא לן מתניתין. אלא הכי פירושא: הא מני רבי יהודה דאמר מה שביררו ביררו אע"פ שהיא גזלה בידם ואקשינן ותיהוי נמי מתני' רבי יהודה משום רבי אלעזר וכי לרבי אליעזר גזלני נינהו וברייתא גופה קשיא ומפרקינן כי א"ר אלעזר כשאבדה לה דרך באותה שדה שאם ביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו ואומרין לו הבא ראיה שאין זו הדרך שלנו וטול ואע"פ שביחיד עליו הראיה יפה כח רבים ואקשינן אי הכי למה אמרו אין הלכה כרבי אלעזר והרי דבר ברור אמר ומפ' מאן דמתני הא לא מתני הא דלמאן דאמר אין הלכה כרבי אליעזר אע"ג דגזלני נינהו אין מוציאין מידם ואין טעם בדבר לפיכך פסקו שאין הלכה כמותו והדרינן דקושיין קמייתא ואמרינן טעמא דמתניתין מאי היא לדברי הכל דאי דרבי אליעזר כשאבדה להן דרך במתניתין לאאבדה להן דרך א"נ אין הלכה לא מיתוקמא מתניתין בהכי ומפרקי' טעמא דמתניתין משום דרבי יהודה וכו' שלא שאל וברשות ירדו ומשנתנו דברי הכל וכיוצא בסוגיא זו תמצא בפ' הניזקין ורבי יצחק לית ליה המוצא אבדה לא ישבע הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה המוצא אבדה פטור ואמר רבה וכו' וקם ליה רבי יצחק דלא כרבי אליעזר לפי הפי' הנכון שכבר כתבנו שם. ורבינו תם ז"ל היה מפ' דמתניתין בשאבדה להם דרך בשדהו וביררו להם אחרת ונטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ואותו דרך שלו שביררו לעצמן לא הגיע ואקשינן אמאי לא הגיעו כל כמינהו שביררו לעצמו כיון שהוא נותן להם דרך ומפרקינן גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון בידוע יותר מן הראשון ואקשינן ולימא להו שקולו מה שביררתם והבו לי מה שנתתי לכם ומפרקינן כיון שנתן נתן כרבי אליעזר ואקשינן והיאך אפשר כן וכי גזלני נינהו ומפרקינן אלא שנויה דשנינן לאו שנויה היא דלר' אליעזר בשאבדה להן דרך קאמר שיש להן כח לברור כדאמרינן לעיל ואכתי מה שנתן אמאי נתן וקאמרינן אלמא אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר ואי בשאבדה להם דרך הלכה רווחת היא שאם ביררו ביררו ומפרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא אלא אף בשלא אבדה להן דרך קאמר ומתניתין אתיא כותיה ובעינן וטעמא מאי למאן דמתני בשאבדה אמאי מה שנתן נתן משום דרב יהודה וכו' וזה החזיק בו אבל אותו דרך שביררו לעצמן שלא מדעת בעל הבית לאו מצר שהחזיקו בו רבים מיקרי אלא משום דרבים יפה כחן לברור דרך לעצמן ובעי' ואותו דרך שביררו להן לרבי אליעזר במה קנאוהו, כפר"ת ז"ל.
3 מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך. פי' שלא נעשה אלא להלוך נקנה בהלוך דרך הנאתו ואע"ג דלא עביד מעשה בגוף הקרקע כדאמרינן בפ' חזקת המציע מצעות בנכסי הגר קונה אבל שבילי השדות כיון דרויחי וחזו למשטח בהו פיס ולכמה מילי לא מיקני בהלוך.
4 מתניתין ושני כוכין אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל. פי' לרבי שמעון דאמר מערה שש מצי למעבד כוכין מימין הפתח ומשמאלו שפתחה של מערה ד' אמות הרי נשתיירו שם שתי אמות לשני כוכין אע"ג דבשני כוכין שלשה אמות בעינן כדקתני מתניתין הא אוקימנא בגמרא במעמיקין והאי דלא אקשינן הכי בגמ' דעדיפא מינה אקשינן אבל לרבנן כל רחב המערה צריך לפתחה שהוא ארבע אמות.
5 הכוכין אורכן ארבע אמות. בתוספות למדו מכאן שקומ' האדם אינה ארבע אמות שהרי דפני הארון עבין ועוד שאינו נכנס דחוק כל כך ויתר מג' אמות היא דהא אמרינן שיעור מקוה אמה על אמה ברום ג' אמות ואי לא הוי אלא ג' אמות יטבע אלא יתר משלש הוא מעט ויכול לכוף ראשו ולטבול והא דבעינן ארבע אמות גבי היזק ראיה כדי שלא יגביה את עצמו ודאמרינן בתרגום אסתר גבי בני המן אצטליב על תלת אמין לא קשיא שחתוכי הראש היו כשנתלו. ואני מצאתי בהגדת אלה הדברים רבה אמר ר"ש בן לקיש מנוול היה עוג מלך הבשן אע"פ שהיה גבוה שהיה ארכו תשע אמות ורחבו ארבע אמות והרי רחבו קרוב למחצית ארכו שאין בריות בני אדם כן ארכו של אדם שלש אמות ורחבו אמה שליש ארכו ועוג לא היה כן אלא רחבו ארבע אמות קרוב לחצי ארכו הוי שבריה מנוולת משונה מן הבריות ועוד דאיתא בפ' עשר תעשר בילמדנו אמרו לו לאיוב כלום יש לך עליה אלא שלש אמות משעת מיתתך ואתה אמרת אם עלי אדמתי תזעק. וכן נראין הדברים, דמים שכל גופו וראשו עולה בהן בעודן למקוה והיינו ג' אמות ומגביה עצמו ויוצא מיד ולמה לי ראיה גדולה ממה שאמרו בעירובין מ"ח א' הני ארבע אמות היכא כתיבן שבו איש תחתיו כתחתיו של גופו שלש אמות ואמה כדי פשוט ידיו ורגליו ואם תאמר כיון דעד פשוט ידיו אינו אלא ארבע אמות קאמר הכי מכל מקום הוה ליה למימר גופו כמה אלא שלש אמות גופו מכוונות הן עם ראשו.
6 ורומן שבעה. פי' עוביו ששה טפחים וטפח יתירא כדי שיהא לו חלל טמא שלא יטמא לדורס על הכוכין כך פי' הרב רבי שמואל ז"ל ותניא נמי בתוספתא הכי וטפח לפתח טפח ודוקא מדאורייתא דלא מטמא כיון שיש בו חלל טפח אבל רבנן גזרו יש בו אטו אין בו כדאיתא בברכות. ופירשו מקצת רבותינו שבצרפת ז"ל דהני מילי בקבר פתוח אבל בקבר סתום אע"פ שיש בו פותח טפח לעולם בוקעת טומאתו ועולה ואפילו שלא כנגד הטומאה דהא אמרינן בפ' קמא פירץ פצימיו מטמא כל סביביו ואע"ג דאית ביה אהל ועוד דתניא בסיפרי כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא כל צדדיו כשהוא פתוח ומכאן אתה לקבר דן וכו' ותניא נמי התם או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא פתוח אמרת קל וחומר ומה אוהל שמקבל טומאה אינו מטמא כל צדדיו כשהוא פתוח וכו' ש"מ שקבר סתום מטמא כל סביביו וכן נמי מטמא באהל. ובמסכת אהלות פ"ג שנינו ביב שהוא קמור פתח הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו והבית טמא. טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא מכאן אנו למדין דדוקא בקבר פתוח קאמרינן ולא בקבר סתום ופי' ביב ההוא קמו' שראשו אח' כנוס בתוך הבית וכי יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו אינה כנגד הבית אלא שראשו האחד שהוא חוץ לבית הבית טמא לפי שהטומאה מתפשט בכל הבית הואיל ויש בו פותח טפח ואם אין בו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא והוא שהיתה הטומאה תחת הבית כלומר בראשו שהוא כונס תחת הבית ולא בראשו האחד שהוא חוץ לבית שכך שנינו התם בפ' שביעי נפש הטומאה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מ"מ טמא מפני שהוא כקבר סתום פי' נפש הטומאה ארון סתום או בנין סתום כדאמרי' בעלמא נפש שבנאו לשם חי. למדנו ממשנתנו דכל היכא שאין שם פותח טפח הטומאה בוקעת ועולה מכנגדה ואינה מטמאה מן הצדדין כלל לא במגע ולא באהל וההיא דאמרינן בברכות מדלגין על ארונות של מתים וכו' דרוב ארונות יש בהן פותח טפח פתוחות היו ואם תאמר למה לא גזרו בית לא פירץ פצימיו אטו פירץ כמו שגזרו בארונות יש בהן פותח טפח אטו אין בהן זו אינה קושיא דכיון שכל הבתים יש להן מתחלתן פצימין אין גוזרין שמא יסלקם אבל ארונות שמתחלתן אין להם פותח טפח ועוד שאין אדם עשוי לפרוץ פצימי ביתו.